<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן צ"ו</h1>
<h2>דף כח:</h2>
בקצרה אשיב לאהוביי ולמיודעיי הנאהבי' והנעימי', אם עירוני' עיכבו סוסיו עד שיפרע לו, נמצא דאי לא הוה מסהיד שמעו' לסייע לגוי, היה צריך הגוי לפרוע לראובן, נמצא שבעדותו הפסידו, חייב לשלם כל מה שהפסידו, וישבע שמעו' שהגוי לא היה חייב לו אלא ד' זקוקים ואותם ישלם לו. ולא מצי שמעו' למימר, והלא היית צריך לישבע כמה חייב לך, ומי יימר דמשתבעת כדאמ' פ' שבועת העדות [שבועות ל"ב ע"ב], והוה ליה גורם לממון ולא מיחייב כמו דינ' דגרמי, כמו שפר"י דאפי' מאן דמחייב בדיני דגרמי, פטר בדבר הגורם לממון. הא ודאי ליתא, חדא דבדיניהם היכ' דהנתבע אינו יכול ליפטר בשבועתו, התובע נוטל בלא שבועה. ועוד כיון דהכ' ידע שמעון שהגוי חייב לראובן, ושראובן יכול לישבע שהוא חייב לו, לא שייך למימ' מי יימר דאישתבעת, וליכ' למיפטריה לשמעו', משום דילמ' הערונים היו מחזירים לו סוסיו בלי עדותו, דערכאות לא מרעי נפשיהו, כדאמ' פ"ב דגיטין [י"ט ע"ב], והוה ליה כמו לבתר דליחתום פורסי שנמג, בפ' כל הגט [שם כ"ח ע"ב] דלא מקבלי שוחדא. וליכא למיפטריה משום דילמא הגוי יפרע לך אף בתר עדותי ולא ברי היזיק', דכיון דאי לא הוה מסהיד הוה צריך לשלם בודאי, ובתר דאסהיד הוה ליה ספק, חייב כדאמ' בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ב ע"א], הכל מודים בעד סוטה ובעד טומאה, ולמאן דפטר בגור' לממון אמאי חייב, הא מצי למימ' אע"ג דלא מסהידנא, דילמ' היתה מפסדת כתובת' בעידי קינוי ובעידי סתירה שהית' שותה ומתה, או היתה אומרת טמאה אני, אלא כיון דהשת' הוי ודאי וההוא הוי ספק חייב, וקל לה'. אבל אם כשעכבו סוסיו לא עכבום, אלא עד שיעשה לו הגוי דין, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כהנך ברי' פ' הכונס [ב"ק נ"ו ע"א], דדילמ' הוה מישתבע הגוי ומיפטר, דאפי' אמרי' והכי בפ' שבועת העדות.
